והעולם כמנהגו נוהג

מאת : שירי גרינבלט זולברג, מנכ"לית קפיטליזם קשוב ישראל

לאחרונה הגעתי למסקנה, שאולי אני צריכה להוסיף לעצמי את שם התואר "המבאסת". למשל, כשחברה מספרת לי בשמחה שהיא קנתה שמלה מהממת ב – SHEIN, לא ממש אכפת לי איזו שמלה ואם היא יפה או לא. התגובה היחידה שיש לי היא בסגנון של "אבל את יודעת שזה מאד לא ידידותי לסביבה וגם סביר להניח שמיוצר על ידי עובדים או ילדים בתנאי עבודה ממש גרועים". גם כשיש אירוע משפחתי, כולם כבר יודעים שעדיף לוותר מראש על השימוש בכלים חד"פ, ולא להסתכן בלשמוע שוב מה יש לי לומר בנושא.

ובדרך כלל, למרות שאני מבינה שכל העובדות האלו שאני מתעקשת עליהן יכולות באמת להוציא את הכיף מכל העניין, יש לפחות בן אדם אחד או שניים מסביב שמסכימים איתי, שמביאים גם כל מיני עובדות משל עצמם ועוזרים לי להרגיש, שאני לא לבד במערכה. שיש עוד כאלו שרואים לא רק את עצמם, את מה שבא להם ואת הנוחות שלהם, אלא גם את התמונה הגדולה יותר וכיצד היא משפיעה על כולנו.

ובניגוד לשגרה הזו, בשבועות האחרונים, לצערי אני מרגישה בודדה במערכה.

כולם מסביבי צופים במשחקי המונדיאל, נהנים להם מהמשחקים, דנים בתוצאות, מארגנים ערבי צפייה ושוכחים לגמרי שמדובר במונדיאל מושחת ועצוב, שמקורו בחטאים רבים שכוללים, מעבר לשחיתות גדולה ופגיעות שונות ומגוונות בזכויות אדם, מוות של כ – 6,000 אנשים שבנו את האיצטדיונים בהם מתקיימים המשחקים. ניתוח מעמיק של כל המתרחש מאחורי הקלעים במונדיאל הזה אפשר לקרוא בפרויקט מיוחד של "כלכליסט", והנה כתבה אחת לדוגמא, כאן. בעיני זה ממש נורא שכולנו פשוט ממשיכים כרגיל, ולא מחרימים את כל מה שקשור למונדיאל הנוראי הזה. במקום שקטאר תבין שפשוט אי אפשר כבר להתנהג ככה בתקופתנו, היא מקבלת את המסר ההפוך בדיוק, שהכל בסדר, שאפשר בגדול לעשות מה שרוצים כי בסופו של דבר לאנשים יש זיכרון קצר והם רק רוצים ליהנות מהחיים, גם אם זה בא על חשבון אחרים שנפגעו בדרך.

ל"חגיגה" הזו מצטרף מאסק. כמה מילים נאמרו עליו בתקופה האחרונה, ואני עצובה שכזה מנהיג, ממשיך להיות דמות נערצת על רבים כל כך, ובמקום להוקיע את ההתנהגות שלו ולהפסיק לעקוב אחריו, כוחו רק הולך ועולה. מאסק בעיני מקדש בדיוק את הדברים ההפוכים עליהם אנחנו מדברים בקפיטליזם קשוב, הוא מנהיג לא קשוב בעליל, כוחני ולא אכפתי, ובעיקר עצוב בעיני שנראה שהוא די נהנה מכל תשומת הלב שיש סביבו. יש שמועות לפיהן יש לו תסמונת אספרגר, ושזה משפיע על דרך ההתנהגות שלו. בעיני, בין אם זה נכון ובין אם לא, זה לא משנה, ובן אדם בכזה סדר גודל ויכולת השפעה, היה צריך להבין שהדבר הנכון הוא למנות מישהו שיתווך בינו לבין שאר העולם, לפחות בהקשר של העובדים שתחתיו. עבדתי פעם עם מנהל מאתגר, שברגע שהוא שם כזה תיווך בדמות סמנכ"לית בכירה, זה ממש שינה את כל התמונה הארגונית, לטובה כמובן. אבל מאסק בוחר להמשיך בדרך שלו, וכאמור נראה שהוא גם מחוזק מזה. כתבה מעניינת בנושא התפרסמה בגלובס, כאן, לגבי כך שיתכן שמאסק מייצג קול של מנכ"לים שרוצים לחזור לעולם העבודה הישן, ועכשיו שואבים חיזוק ועידוד מההתנהגות שלו. ויתכן באמת, שאולי יש דברים נכונים במה שהוא אומר, אולי כן יש מקום לאיזון יותר נכון בין המשרד לבית, למשל. אבל השאלה הגדולה היא איך, זה אחד הדברים לגביהם אנחנו תמיד מדברים, גם מנהיגים קשובים עשויים להגיע למצב בו הם נאלצים לפטר עובדים, למשל, אף אחד לא חסין מזה, אבל השאלה היא איך זה נעשה ודרכו של מאסק, לתפיסתי, ממש מדכאת כי נראה שלא אכפת לו מאף אחד פרט לעצמו ולתוצאות העסקיות שהוא רוצה להשיג. והעובדה שההתנהגות הזו מקבלת לגיטימציה בדמות ההערצה הנמשכת אליו, עצובה מאד ומדאיגה.

לכל ה"חגיגה" הזו אני מוסיפה גם את מבצעי נובמבר, שכתמיד גם השנה, שברו שיאי מכירות בכל העולם (פירוט בנושא כאן). הרי כולנו כבר יודעים שיש משבר אקלים, למעט אלו שמכחישים אותו בעקשנות. אני חושבת שאין מי שלא שמע על משבר האקלים ועל כך שחובה עלינו לשנות כבר עכשיו, אם לא לפני 20 שנה, את הרגלי הצריכה שלנו, ולמרות זאת – אנשים ממשיכים לקנות ולקנות ולקנות. אני באמת לא מצליחה להבין את זה, האם כולם באמת חושבים שכשיהיו שיטפונות עזים, חום קיצוני, מחסור במזון ועוד תופעות שצפויות לנו בהמשך, מה שחשוב זה כשכולנו נהיה לבושים יפה ונהנה מכל ה – stuff החדשים שקנינו שאין לנו באמת צורך בהם? או שפשוט יש כאן הכחשת מציאות גדולה ועמוקה של רוב המין האנושי?

ואחרונה חביבה למצעד הדיכאון שלי להפעם, אני מוסיפה את וועידת האקלים שנערכה בשארם. אין ספק שזו וועידה חשובה, שטוב שהיא מתקיימת, אבל זה ממש מרגיש too little too late, במיוחד בהתחשב בעובדה שמעבר להרבה דיונים ושיחות, לא יצא ממנה שום סיכום שבאמת ישפר את המצב האקלימי. אמנם כן הייתה בוועידה התקדמות משמעותית בתחום מסוים, מאחר וסוכם שם כי תוקם קרן פיצויים למדינות מתפתחות שנפגעו מנזקי משבר האקלים, שנגרם כמעט ברובו המוחלט בשל פעילותן של מדינות עשירות ומזהמות. אך עם זאת, נציגי המדינות כשלו בחיזוק המאמצים לבלום את ההתחממות שהולכת ומחריפה את נזקי האקלים. וכך צוטט מזכ"ל האו"ם אנטוניו גוטרש : "בואו נהיה ברורים. כדור הארץ עדיין נמצא במצב חירום. עלינו לצמצם את הפליטות באופן משמעותי עכשיו – וזהו נושא שוועידת האקלים הזו לא טיפלה בו."

אז מה בעצם אני אומרת? שהדבר הנכון הוא שכולנו ניכנס לדיכאון? האם המצב של האנושות גרוע עד כדי כך שאין שום תקווה לשיפור?

כמובן שלא. אמנם אפשר לומר שאני מבאסת לפעמים, אבל לרוב אני בן אדם די אופטימי ואני בטוחה שאפשר להשתפר. אבל, וזה אבל גדול – זה דורש מכולנו להתאמץ, לצאת מאזור הנוחות שלנו, להסתכל גם על אחרים ולא רק על עצמנו ועל מה שבא לנו. המפתח בעיני הוא ההבנה החשובה וההפנמה שלכל מעשה שאנחנו עושים או לא עושים, יש השפעה כלשהי על הרבה אנשים, מעבר לנו עצמנו ולקרובים אלינו. בעיני, כל העולם מתנהל בצורה של אפקט הפרפר, לפיו משק כנפי פרפר עשוי להשפיע על היווצרות סופת טורנדו. הגיע הזמן שנפנים את הכוח שיש לנו בידיים, וננצל אותו לטובה, תוך כדי שנוודא שלכמה שיותר מהמעשים שלנו, יש השפעות חיוביות על כמה שיותר אנשים. זו בעיני הדרך הטובה ביותר לשינוי חיובי, ורק צריך שכמה שיותר יצטרפו.